הטבעונות ואני, או – איך הפסקתי לאכול בעלי חיים:

ב- 3 בפברואר 2012 זה קרה – הפסקתי לחלוטין לאכול בעלי חיים והפרשות. דווקא לא בזכות כבוד הגארי יורפסקי (הוא לא גורו!). הטריגר הסופי היה דווקא סרט דוקומנטרי מצוין על פעילותם של פעילי זכויות בעלי חיים בעולם – "מאחורי המסכה", להלן הטריילר:

מדובר באנשים ראויים להערצה בעיני, מובילי המהפיכה, אלו שמקדישים ומקריבים את החיים שלהם למען האוכלוסיה המדוכאת ביותר עלי אדמות – הלוא הם בעלי החיים. אחת הפעילות שם למשל מצהירה שהיא מוכנה אפילו להיעצר ולשבת בכלא, כי זה שום דבר ביחס לסבל שבעלי החיים עוברים. המשפט הזה עד היום מהדהד לי בראש. הוא נאמר מתוך אמוציות חזקות וכאב שורף של הזדהות אמיתית עם המקום ממנו נוח לנו להתעלם – סבל של האחר. אני צפיתי בסרט ונקרעתי מבפנים. בעיקר בגלל שזה לא היה חדש לי ובמקום מסוים כעסתי על עצמי שלקח לי כל כך הרבה זמן להפנים את התובנות. איך אני, הדס, שמשוגעת על בעלי חיים מגיל אפס, מסוגלת עדיין לקחת חלק פעיל בשיעבוד שלהם? איך? פתאום כל האסימונים נפלו בבת אחת, כל ההדחקה שהתאמצתי לשמר דרסה אותי, כל הסיפורים שסיפרתי לעצמי כבר לא היו רלוונטיים וכל ההתבשלות הפנימית הזאת הגיעה לנקודת רתיחה של אל-חזור: אני מפסיקה לאכול בעלי חיים. מפסיקה לצרוך סבל ואלימות. מפסיקה לממן תעשיות של רשע. נקודה.

תזונה היא הרגל

הסיבות שבגללן אנשים אוכלים מה שהם אוכלים, הן בעיקר השתרשות של הרגלים מלידה, כל איש לפי תרבותו. כשם שבארצנו נהוג לאכול סטייק פרה, לנגוס בפולקע של תרנגולת או לשתות חלב עגלים, כך ביפן אוכלים דגים בעודם בחיים (כן, זה אמיתי ומחריד בדיוק כמו שזה נשמע) ובסין נהוג לאכול כלבים. מהפן התרבותי, נראה לנו פרימיטיבי ומזעזע שאנשים אשכרה אוכלים כלבים, או נוגסים בבשרה של חיה שעדיין מפרפרת בנשימות אחרונות של אימה. אנחנו רק חושבים על זה ומצטמררים מעצם הרעיון. "איך אפשר לאכול כלב? הרי הוא חברו הטוב של האדם!" דברו עם ההודים והם יחשבו שירדתם מהפסים על שצליתם על האש פרה קדושה.
הרגלי אכילה הם הרגלים ותו לא. והרגלים ניתן לשנות. בפעם האחרונה שבדקתי אנחנו נקראים "הומו-ספיאנס" יעני "האדם החושב", כלומר אנחנו מסוגלים לעצור לרגע ולחשוב על ההשלכות של המעשים שלנו ושל הארוחות שלנו. אנחנו יכולים להתבונן בהרגלים שלנו ולזהות אותם כלא הוגנים, הרסניים ואגואיסטיים, אך עם זאת ניתנים לשינוי – אם רק נחפוץ בכך. כי בשורה התחתונה, כל בעלי החיים רוצים לחיות, כולם מרגישים סבל וכאב ואף לא אחד מהם נברא על מנת לספק את צרכנו ותאוותנו, בטח לא בעולם של שפע, בו אין שום צורך ממשי לגרום סבל לאחר על מנת לשרוד. כבר שנים שאנחנו לא חיים במערות או על העצים ואת כל מה שהגוף שלנו צריך ניתן לקבל מהצומח. נפלה בחלקנו הזכות הגדולה לחוש חמלה כלפי האחר, גם אם הוא לא דומה לנו. אנחנו יכולים לרדת מעץ היהירות שטיפסנו עליו, לפיו "בני האדם מעל בעלי החיים וזכותנו לשלוט בהם" ולהפנים שאנחנו בסך הכל עוד מין ככל המינים על פני כדור הארץ. האבולוציה יצרה את כולנו במקביל, כולנו ילידי הכדור, נולדנו וחיים בשביל עצמנו ולא בשביל אחרים.

טרום ימי הטבעונות

המעבר שלי מקרניזם לטבעונות היה חד וחלק. לא הייתה "תקופת צמחונות" או "תקופת נסיון". ברגע שקיבלתי את ההחלטה – זהו. טבעונות למהדרין. ההתבשלות הפנימית שלי עם הנושא הייתה די ארוכה, שנה-שנתיים של ייסורי מצפון יחד עם הקושי הכל כך גדול לשנות הרגלים. כי הרי מאז שזכרתי את עצמי אכלתי בשר וגבינות בהנאה רבה. הקונפליקט הפנימי היה נורא קשה – מצד אחד זה טעים, זה הרגל, מעדיפה לא לדעת, זה כבר מת, סיפורי השקטת מצפון מפה ועד הירח כמו "יש בעלי חיים שנועדו לאכילה", "אז כבד אווז לא כי זה מוגזם", "חייבת ברזל וחלבון" ועוד שאר חרטא וברטא בערימות. מצד שני – צער בעלי חיים, אני אוהבת בעלי חיים, למה אני מזיקה להם? למה אני צבועה? איך אני מסוגלת להיות שותפה לפשע הגדול ביותר בעולם??
ככל שההתבשלות הפנימית התגברה, כך גברו ייסורי המצפון. ידעתי שאני עושה משהו לא מוסרי, לפחות לפי מידות המוסר שלי. בכל ביס שהכנסתי לפה הרגשתי שזה לא נכון, יחד עם הצד השני בתוכי, הצד של תאוות הבשר וההדחקה שרצה להמשיך לזלול בלי לחשוב. אבל בכל פעם שאכלתי בשר חשבתי על החיה האומללה שקיפחה את חייה בשביל 5 דקות של הנאה אגואיסטית ועוד 5 דקות של שליחתה במורד הביוב. בכל פעם שאכלתי גבינה חשבתי על הגזל מאמא אחת שהביאה לעולם עגל אחד שנחטף ממנה כדי שהחלב שלה יהפוך לקממבר שלי. כך מארוחה לארוחה התחלתי להרגיש פחות ופחות נוח עם המעשים שלי, עד כדי גועל וסלידה עצמית.
עד שיום אחד, אותו ערב בו צפיתי בסרט הדוקומנטרי ההוא על האנשים האמיצים שנלחמים למען שחרור בעלי החיים, האנשים האלה שאני איתם בכל ליבי – פשוט החלטתי לעשות את הסוויץ' וללכת עם הלב. אין יותר מימון סבל והתעללות. אין יותר להיות חלק מהדבר שאני הכי סולדת ממנו. אין, פשוט אין. מעתה והלאה המצפון שלי יהיה שקט בכל ביס. לא מוכנה לחיות בצורה אחרת.

אורח חיים טבעוני

טבעונות היא לא רק מזון, היא אורח חיים שלם של חמלה, התחשבות בכדור הארץ ושחרור מוחלט של כל בעלי החיים. זה מתחיל בבחירות הקולינריות שלי, ממשיך במיחזור זבל, רכישת מוצרי קוסמטיקה ונקיון רק של חברות שלא עושות ניסויים בבעלי חיים, התנגדות מוחלטת לקונספט של בעלי חיים בכלא (גני חיות) או בקרקס והתנגדות טוטאלית לכל צורת ניצול בעלי חיים שהיא (פעם נהגתי לרכב על סוסים, לא עוד, אף סוס לא ביקש שנשב לו על הגב ונריץ אותו). הרעיון הוא לחיות כשווים לבעלי החיים על פני האדמה, במובן של 'לכולם יש זכות שווה לחיות חיי חופש כי כל אחד הוא בפני עצמו ולמען עצמו ולא נועד לשימוש האחר'.

הרווח הנקי שלי

עברתי לטבעונות בגלל הפן המוסרי שבעניין. כשעשיתי זאת, רק טובת בעלי החיים עמדה לנגד עיני. אבל כששולחים ליקום דברים טובים, כל הטוב הזה חוזר אליכם ובענק: הרווחתי בריאות!
נכון, אני לא תזונאית ואינני רופאה, אך מאז שעברתי לטבעונות אני לומדת המון על תזונה ובריאות כי היה חשוב לי לשמור על תזונה בריאה ומאוזנת ללא חוסרים.
מה קרה בפועל?
* אפשר לנשום לרווחה – נעלמה לי האסטמה כליל.
* מאז שאני זוכרת את עצמי ועד לטבעונות, כל 2-3 חודשים חוויתי שפעת – זה פשוט הפסיק! לפעמים מגיע איזה וירוס לביקור, מבין מהר שאין לו קרקע פוריה ומתחפף בטיל לפני שהספקתי להתעטש.
* אלרגיות… הו כמה אלרגיות היו לי כל החיים. זהו, אין אלרגיות, פשוט נעלמו.
* קלקולי קיבה? לא תודה, עברו חלפו מגופי. 99% מקלקולי הקיבה שאנשים חוווים הם תוצר ישיר של משהו שהיה פעם חי או הופרש ממשהו חי. מזון מהחי הוא חגיגה לחיידקים. אגב, "בשר טרי" זו דרך יפה לומר "בשר שרק התחיל בתהליך הריקבון". מרגע המוות מתחיל תהליך ריקבון שבהכרח כולל קרנבל חיידקים. פיכסוש.
* דיאטה – מעולם לא הייתי שמנה, אבל כן הייתה לי תקופה של עודף משקל קטן וזו התקופה בה אכלתי הכי הרבה בשר בחיים שלי. כיום אני מקפידה על תזונה שכוללת הרבה ירקות, פירות, דגנים קטניות, משלימה B12 בכדורים וטוחנת ג'אנק פוד בלי בושה. נהנית מכל העולמות ונשארת רזה.
* צלוליטיס – הרבה נשים יכולות להזדהות בעצב עם הדבר הנורא לא סקסי הזה שמאפיין את תהליך ההתבגרות. איכשהו במהלך שנתיים וחצי שבין גיל 32 וקצת לעכשיו, במקום שתתגבר התופעה, לשמחתי ושמחת ירכיי היא רק נמצאת בנסיגה והופס אני שוב בת 16. אם אתם חושבים שאני הוזה אז תדעו שגם קראתי על זה איפושהו, כלומר זה לא רק אצלי.
* עולם קולינרי עשיר נגלה לי – כשהורדתי את בעלי החיים והפרשותיהם מהתפריט, פתאום היה מקום למגוון חדש ועצום של מני מאכלים שלא הכרתי. בלוטות הטעם שלי נהנות בכל יום מחדש ממטעמים מופלאים ונהדרים, אשר טעמם מועצם פי מליון גם כי המצפון נקי ושקט.

הרווח הנקי שלהם

אל דאגה, לא תראו כאן סרטוני זוועה. אם הגעתם עד הלום אתם מודעים לנושא ויכולים להתעמק בשפע הסרטונים המחרידים המציפים את האינטרנט. אני כן רוצה להציג כאן סרטוני הצלה שמעוררים את החמלה והאהבה בכל מי שצופה בהם, כי כולנו בפנים חומלים וטובים ורוצים להציל חיה במצוקה.
שני הסרטונים הללו מראים לנו ומוכיחים חד משמעית שלבעלי החיים יש רגשות עוצמתיים בדיוק כמו לבני האדם. אי אפשר להתכחש לזה.

הסרטון הזה הוא באמת אחד המרגשים ביותר – איחוד בין אם ובנה. פרה שהוצלה מתעשיית הבשר לא הפסיקה לבכות ולקרוא לעגל שנשאר מאחור. צוות ההצלה מהחווה דואג לאחד בין השניים ואין מצב להישאר אדישים לאיחוד המקסים הזה:

כאן הסיפור מעט שונה, תיש וחמור שחלקו חיים בפינת חי מוזנחת, הוצלו וכל אחד מהם נשלח למקום אחר. התיש שקע בדיכאון עמוק עקב הפרידה מהחבר, עד שאיחדו ביניהם מחדש…:

נכון מקסים? אי אפשר להישאר אדישים. אל תישארו אדישים אליהם, בבקשה.