ריטריט במדבר

בבוקר הראשון של השבוע השני בדצמבר, קמתי עם רעיון – להצטרף לרטריט בסוף השבוע.
בבוקר החמישי מצאתי את עצמי נוסעת דרומה עד לאשרם במדבר (שיטים), לא כל כך רחוק מאילת.
בשעה 5 אחה"צ בערך התחלתי לשתוק…

(בתמונה: השלט על דלת אולם "פולה" באשרם)

הרטריט משמעו ניתוק, נסיגה מחיי היום יום. בדיוק מה שהייתי צריכה. משהו סטייל "תעצרו את העיר אני רוצה לרדת!", להתנתק ולו לשלושה ימים מהאטרף, המירוץ האינסופי הזה, הספידים של החיים האלה כמו שהם מתנהלים סביבי ושואבים כל כך הרבה אנרגיה.
להתנתק מהסלולרי, מיילים, עבודה, פייסבוק, טוויטר, טלוויזיה… אאאאאא! חייבת לתת למוח קצת לנוח, להחזיר מעט שפיות, קצת איזון בתוך הלופים של מחול השיגעון הזה.

ברטריט עצמו, "הזמינו" אותנו לשתוק. בין היתר אפשרו לנו למסור את הסלולרי מרצון ולנעול אותו הרחק למשך כל הסופ"ש.
ובכן, אני באופן אישי לא הייתי מוכנה להתמסר לניתוק באופן טוטאלי, אז הסמארטוש היקר (מיי פרשס!) נותר לצדי, במצב שקט, מתוך כוונה לתקשר רק עם דודי שנשאר בבית (לא לבד! עם החתולים).

אז באופן רשמי התחלתי לשתוק בסביבות שעה 5.

ת'אמת? אני קשקשנית מדי בשביל להצליח במשימה הזו ב- 100%. הצלחתי באופן חלקי. פה ושם אמרתי איזה משהו (למשל "ערב טוב" לחתול מקומי), מלבד זאת, לפחות מרבית הזמן (בעיקר ב- 24 שעות הראשונות) שתקתי כמו דג אילם.

(בתמונה: דגי האשרם מדגימים שתיקה)

והמחשבות… הו המחשבות! כמה חפרתי לעצמי! כמה מילים רצו לי בראש שבמצב רגיל היו יוצאות החוצה, אבל בלמתי.
מזל שהבאתי מחברת ועט (אשכרה מחברת ועט) וחפרתי לעצמי את כל הקשקשת החוצה דרך היד, אחרת עוד הייתי מתפוצצת.

*****

בבוקר יום שישי, היום השני לרטריט, קמתי עם המון "או מיי גאד יצאתי מאיזור הנוחות שלי, הצילו!!!", מלווה בתחושת ברוגז עם כל העולם ואשתו.

ישנתי מעט מאוד בלילה. לא ישנתי טוב. היה לי קר, היה לי חם, אבל הכי הכי היה לי המון געגוע. הכי קשה בסופ"ש הזה היה הניתוק מדודי. כל כך קשורה אליו, לא רגילה להיות יותר מכמה שעות בלעדיו, בטח שלא לישון בלעדיו. והופ סופ"ש שלם רחוק מהחיבוק שלו. נכנסתי למיטה אחרי יום חמישי ארוך מאוד והיה לי ריק, בלי הצחוקים והקישקושים הקטנים לפני השינה. בלי לעשות לו נעים בשיער, בלי להריח אותו, בלי נשיקת לילה טוב מתוקה. ולא הצלחתי להירדם.

השכמה עשו לנו ב- 7:10 לפנות בוקר.
7:30 כבר ישבנו במדיטציית בוקר.
תוך חצי שעה המדיטציה הפכה לאימון גופני שלא בא לי טוב. אני לא טיפוס של בוקר, בטח לא 7:30 בבוקר ובטח שלא להזיז את הגוף יותר מלהרים כוס קפה. בטח לא אחרי בקושי 5 שעות שינה און אנד אוף.

אז יצאתי משם לפני שהסתיים הסשן, הלכתי להכין את הקפה המיוחל וטיילתי קצת באשרם המתעורר.
נעים שם, שקט, אנרגיות טובות. ובכל זאת אני בשלי – ברוגז עם העולם. כל הגוף שלי רצה לצעוק על מישהו, הכל היה מעצבן מסביב.

(בתמונה: תודה על החידוד, שלט)

יאללה ארוחת בוקר.
חוקי האשרם לא מאפשרים הכנסת בשר למקום, האוכל צמחוני, אבל לטבעונית כמוני זה לא מספיק כשמדובר בהתחשבות בבעלי חיים. בארוחת הבוקר הוגשו מלא גבינות וביצים. חדר האוכל היה ספוג בסירחון של ביצים קשות וזה עשה לי בחילה.
למה כל האנשים האלה אוכלים הפרשות של חיות?? חשבתי לעצמי. וגם זה נורא עצבן אותי במסגרת בוקר הכעסים של הדס.
העמסתי על הצלחת ירקות וטחינה ויצאתי לאכול בחוץ, בלי הצחנה של הביצים.

איך הולך עם הניתוק מהעולם אתם שואלים?
עד 9:30 בבוקר יום שישי הספקתי לקרוא לפחות 3 מיילים מלקוחות, נתתי גיחה לפייסבוק ושקלתי ברצינות לצייץ משהו בטוויטר.
אבל עדיין שתקתי. השתיקה נעמה לי, במיוחד בבוקר כזה שבו שנאתי את כל העולם. ממש היה לי סבבה עם ההתכנסות פנימה, השתיקה, וזה שאף אחד לא פונה אלי.

(בתמונה: סלפי ברוגז)

*****

בשישי בערב ישבתי לכתוב עוד.
בנקודת הזמן ההיא, נראה שעברו יובלות מאז המירמור של הבוקר. ווואו כמה דברים עברתי באותו יום, כמה חוויות!

מעט אחרי ארוחת הבוקר נכנסנו לסשן "ריברסינג", או "נשימה מעגלית", שזה בעצם סוג של תרפיית נשימה, טכניקת נשימה מיוחדת שמשפיעה על הגוף בצורה מאוד חזקה וגורמת לו להוציא החוצה בכי, צחוק, צעקות, אגרופים, בעיטות… כל אחד מוציא מה שיש לו ואת כל מה שתקוע בפנים וצריך לצאת (לחכמולוגים בינכם: לא, לא מדובר בקקי).
ואת האמת? עם איך שהתחיל הבוקר שלי הייתי בטוחה שאני הולכת לבכות את עצמי למוות.
מה שקרה בפועל זה שנכנסתי להתקף צחוק היסטרי!
שכבתי שם על המזרן, שואפת, נושפת, שואפת, נושפת… מחכה שמשהו בגוף שלי יתחיל להתייפח. בינתיים מסביבי, אנשים מתחילים לצעוק ולבכות. איכשהו יצא שבמקום להצטרף לבכי הקולקטיבי, התפרץ ממני צחוק מתגלגל שלא פסק כמה דקות.
זה היה נהדר! סשן מצוין!
למתבונן מהצד, דבר כזה עלול להצטייר כהמחזה של "קן הקוקיה", אבל אני מה 'כפת לי להיות מצ'וגעת! מי מתעסק עם מצ'וגעים?

בהמשך היום, חבורת "קן הקוקיה" חברה לסשן נוסף, בו עשינו מדיטציית קונדליני.
לי באופן אישי זה נשמע כמו מאכל איטלקי. "קונדליני ברוטב עגבניות". "קונדליני אושו פטריות"… (חחח כן, סבבה, בואו נתקדם.)

המדיטציה מעוררת התאבון הזו כוללת ארבעה שלבים:
1. ניעור הגוף
2. ריקוד
3. ישיבה
4. שכיבה

כל השלבים נעשים ברצף, בעיניים עצומות, כאשר מוזיקה מלווה את שלושת השלבים הראשונים, בכל שלב מוזיקה המתאימה לו.
וכן, למתבונן מהצד, בשלבים 1 + 2 אנחנו עדיין נראים כמו חבורת קן הקוקיה.

(בתמונה: חבורת קן הקוקיה בפעולה)

ואתם יודעים למה?
כיוון שבעולמנו המתנהל עם מקל מטאטא בתחת, אנשים שזזים ורוקדים בצורה משוחררת נראים מצ'וגעים.
כדי להיחשב "נורמלי", אדם חייב לעטות על עצמו מסכה של רצינות, לדחוף מקל מהתחת עד לגרון ולהסתיר ככל יכולתו את רוח השטות שקיימת בו. כי בעולמנו הרציני עד כאב, רק לילדים מותר שתהיה רוח שטות (וגם זה לא תופס לגבי כל הילדים).

אז… BULLSHIT !!!

מאחלת לעצמי מכל הלב וההלו קיטי להמשיך ולטפח את רוח השטות שלי לפחות עד גיל 120!
מאחלת גם לכם.

יודעים מה ממש כיף? לרקוד!
וכן! תרקדו כאילו אף אחד לא רואה אתכם! מכל הלב ומכל התאים בגוף! שימו קצוץ על מה שאחרים חושבים (ועל מה שאתם חושבים שאחרים חושבים עליכם) ותתחילו להזיז ת'תחת! תרקדו כמה שיותר ואיך שיוצא לכם!
ריקודים טובים לבריאות. ריקודים וצחוק. את שניהם עשיתי מלא באותו יום.
את שניהם אני עושה המון גם בחיי היום יום. כיף 🙂

בואו תנסו גם אתם – שימו בפול ווליום את השיר עם הקליפ ההזוי מהתחת הזה ויאללה:

*****

נקודת המפנה שלי בשלושת ימי הרטריט, מבחינתי חלה בצחוק המתגלגל בסשן הריברסינג.
ביום הראשון עוד הייתי בשוק וניסיתי להבין מי מה ולמה.
בבוקר יום 2 קמתי "מורמור". אחרי הריברסינג נמלאתי אושר ואנרגיה מחודשת ומאז הכל היה כיף ומגניב.

ביום השלישי (שבת), כבר התעוררתי עם תחושת סיפוק אדירה. הגעגוע היה איתי כל הזמן אבל געגוע זה דבר בריא אז גם אותו כבר קיבלתי באהבה. חוץ מזה שידעתי שבערב כבר אחבק את האהבה שלי.
הסשנים של אותו יום עברו לי בנעימים וסגירת פינות.
ידעתי שעברתי משהו חזק, משהו מספק, משהו שיישאר איתי, משהו ששינה אצלי כמה דברים לטובה.

אמנם אני יכולה לשתף רק בחוויה האישית שלי ולא אעז לספר על אחרים, אבל רק אסכם בקצרה, שהאנשים היקרים שעברו איתי ביחד את הרטריט, כל אחד מהם, הגיע אדם אחד ויצא משם אדם אחר. היה אפשר לראות זאת בבירור על הפנים שלהם, לשמוע בדיבור שלהם. וזה היה מדהים ונפלא.

איזה יופי שיש מתנות כאלה שאנחנו יכולים להעניק לעצמנו, מתנות כאלה שאינן חומריות, כאלה ששוות פי אלף יותר מאשר נעליים חדשות או עגילים.
איזה יופי שיש הזדמנויות כאלה לעשות לעצמנו באמת טוב, לנפש השברירית שלנו שכל כך זקוקה לתשומת לב וטיפוח, הרבה יותר מאשר השיער והציפורניים.

*****