"אימא, את יכולה לקנות לי צוללת? זה עולה רק 19.90!", "אימא, את יכולה לקנות לי אופניים? ואקווריום? ובית רדוף רוחות? ומכונית ספורט אדומה? ואת כל קולקציית קיץ המהממת של 2014?…", אלה השאלות היומיות שמוטחות לעברי על בסיס יומיומי מהילדה הקטנה שלי. רק בת 8 ורוצה כל כך הרבה דברים. אם היה לי את כל הכסף שבעולם, הייתי קונה לה מכונית ספורט עם נהג צמוד ואת כל הבגדים שבעולם. אופניים אשמח לקנות לה ליומולדת, ואקווריום? בשמחה, אני בעד חיות מחמד שלא צריך להוציא לטיול! אבל גרסאות דמיוניות של כל הדברים האלה? כאילו, בשביל הדמות המצוירת שלה באיזה עולם וירטואלי? נו באמת… מה עובר על הילדים האלה היום, מישהו יכול להסביר לי?
פעם, כשאני הייתי ילדה, ההורים שלי מצאו דרך פלא לחסוך בהוצאות: לא לקחת אותי אתם לקניות, גם לא בחג הפסח כשמצאתי את האפיקומן ואפילו לא ביומולדת שלי. הבכי והשתוללות שלי באמצע חנות הצעצועים היו כל כך מתישים, שהם העדיפו להימנע מהמצב הזה מלכתחילה. הם כמובן היו מתאמים איתי ציפיות – איזה ברבי או משחק יצירה אני הכי רוצה – והולכים לאיבוד לבדם בין המדפים, בידיעה שהם יוצאים מהחנות רק עם ברבי אחת ולא עשר. כילדה זה ביאס אותי כל כך, אבל היום, כאימא, אני עושה בדיוק אותו הדבר עם הבת שלי!
העניין הוא שהיום, גם מבלי לצאת מהבית, כשהיא בסך הכול נמצאת מול המחשב, היא מנהלת מולי מלחמת התשה סביב רכישה של כל מיני פריטים וירטואליים, לכאורה בתשלומים קטנים ולא מורגשים, אבל שמצטברים בסופו של דבר למאות שקלים ועוד בעבור דברים חסרי ממשות אמיתית. בכנות, זה מחרפן אותי!
אם משחקי הבנות של הדור שלי היו ערכות רקמה חמודות או לגזור בגדים ישנים ולתפור מהם עיצובים מקוריים לבובת הברבי, משחקי הבנות של היום מתקיימים בעולמות וירטואליים, שכמוהם קיימים מאות, ובראש צועד העולם של דיסני – קלאב פינגווין. גם בארץ לא חסרים אתרים כאלה. במקום להלביש את ברבי, הבת שלי מלבישה את הדמות שלה בכל מיני בגדים שצריך לקנות, או לעשות מנוי חודשי לאתר כדי לקנות אותם במטבעות וירטואליים – מעין כלכלה פנימית של האתרים הללו. הייתי שמחה להפסיק את המנוי ואף לחסום את הגישה, אבל הילדה עשויה לקבל את זה רע מאוד. כל הכיתה שם, זה כמו "הפייסבוק" שלהם. בדומה לפרופיל שלנו המבוגרים, שאנחנו משתדלים כל כך להקרין ממנו אושר והצלחה, ניכר שגם הדמות הזו, שהיא כל כך משקיעה בחיצוניות שלה, היא המקבילה שלה, שחשוב כי תמיד תהיה מתוקתקת ועדכנית.
רק לפני כמה ימים כששוב סירבתי לרכוש לה ערכת סטייל שקר כלשהי, היא נצמדה לי לברך ובכתה, "אבל רק למלכת הכיתה אצלנו יש! אם גם לי יהיה יקדמו אותי להיות סגנית שלה!", הו, לבי נכמר. התמלאתי געגועים לימים שבהם סצנות כאלה התרחשו בלב חנות הבגדים, כשנאלצתי לקחת אותה למדידות. אז, לפחות, המלחמה הרגישה לי צודקת, הילדה בסך הכול מפתחת תיאבון בריא לבגדים, כמו אימא שלה. ועכשיו, כשהילדה שלי מעדיפה ליומולדת מנוי שנתי שכולל ערכת מפלצות מהודרת, וירטואלית כמובן, על פני כל מתנה אמיתית אחרת, כולל האופניים שתכננו לקנות לה, אני מרגישה שאנחנו ההורים הפסדנו כבר מזמן. הפסדנו ומסרנו את ילדינו להיות שבויי מלחמה. כעת הם שבויים של הווירטואליות, של הרשתות החברתיות, של המכשירים החכמים, ומה שהכי עצוב, שאנחנו שבויים ביחד אתם.