מוגש כשירות לציבור: שירותים ציבוריים מנקודת מבט נשית

הפוסט הזה, ראשון מזה רבים, נכתב לפני למעלה מ-4 שנים (כשעוד הייתי סטודנטית אומללה) ופורסם לראשונה ב 12/8/2010. בינתיים הוקם אתר הבלוג הרשמי שלי והחלטתי להעביר אותו דירה ולתת לו כאן מקום של כבוד. בכל זאת, לא כל יום מתעסקים בקקי.
אמנם הקשר בין הפוסט לנושא הבלוג מקרי בהחלט, אבל נו, שיהיה. להלן היצירה:

טוב לא ממש ידעתי מאיפה להתחיל, התעורר לי צורך לכתוב בלוג אחרי סטטוסים וציוצים לרוב, שלא מיצו את עצמי.
ואז חשבתי, איך מתחילים?? פשוט מתחילים. על מה לכתוב? יש לי כל כך הרבה ואין לי מושג מה להגיד קודם. צרות של חפירות.
ואז חשבתי… לספר את סיפור "תודה להוריי היקרים שהביאוני עד הלום, ואז לקחתי את הלום ודפקתי אותו בראש כי הוא היה יותר קרוב מהקיר".
אז זהו ש… בעקבות אירוע קשה במיוחד השבוע החלטתי לשבור את הקרח ביננו ישר על ההתחלה ולדון בנושא שוליים – שירותים ציבוריים מנקודת מבט נשית.

***זה הזמן להתחרט, תיתכן שפה בוטה בהמשך ותיאורים ויזואליים מזעזעים.

מעשה שהיה כך היה (תמיד רציתי לכתוב "מעשה שהיה כך היה"):
היה לי מבחן אחרון העונה (זה כבר היה השידור החוזר, מועד ב' יעני, לאיטיים), וכיאה לבחורה מן המניין, הלכתי לתומי להתפנות בשירותים רגע קל לפני העונש של ה-3 שעות שעסקו בשיווק בינלאומי (אגב, אני לא מבינה למה לא היה מבחן מעשי, באירופה או משהו כזה).
לענייננו: האסלה הייתה סגורה…
***זה בדיוק הזמן להזכיר את הרקע המיקרוביולוגי שלי (ע"ע "מחלות נפש נרכשות"):
משמע: חיידקים, הם בכל מקום.
שירותים ציבוריים = אורגיה של חיידקים פתוגניים מכל הסוגים וכל המינים, של כל מי שביקר שם. המקום מועד לפורענות. שומר נפשו ירחק וכמה שיותר מהר. כמה שפחות לגעת, כמה שפחות לנשום וכמובן לשטוף ידיים באקונומיקה ואם צריך אז גם לגרגר בפה.
זה גם זמן טוב לציין את הפרעות הקשב והריכוז שלי (ע"ע "הפרעות גנטיות מולדות") ולא משנה כמה ריטלין דחפתי לעצמי לפני המבחן, מצאתי את עצמי יושבת וחושבת על כל הדברים המצחיקים בהקשר של שירותים ציבוריים, בעוד שני בוחנים מסתכלים עלי במבט מלא רחמים.

אז אני נכנסת לתא השירותים והאסלה סגורה: זו למעשה סיטואציה מעוררת אימה. לכו תדעו אלו הפתעות יתגלו לכשארים אותה. זו עלולה להיות פתיחת תיבת פנדורה מלאה בחרא. מה עושים?? קודם אני בורחת ומחפשת תא אחר, אני לא אוהבת מסתוריות בבית השימוש, אני מעדיפה שהכל יהיה גלוי ביננו, שלא יהיו סודות. כן, גם אם זאת שהייתה פה לפניי בחרה להשתין על האסלה ו/או על הריצפה, גם אם היא אכלה משהו מקולקל יום לפני ובחרה לשתף את כולם בתוצרתה, וכן, גם אם היא סתם רצתה לצייר גרפיטי ולא מצאה מקום ראוי מזה. אני אוהבת שיש לי את כל הנתונים מול עיני ואז אני יכולה לעשות החלטה מושכלת ומחושבת איך אני הולכת להתמודד עם המפגע.
כמו בכל מודל מדעי לא מדויק, עדיף לקצץ פרמטרים למען נגיע לתוצאה המקסימלית הרצויה. אי לכך אני מבטלת תמיד את שיקול הריח ונושמת דרך הפה מרגע הכניסה דרך ההוצאה ועד ליציאה ממסיבת הסטרפטוקוקים.
בכל מקרה, המטרה היא לגעת כמה שפחות בעצמים הסביבתיים. אם האסלה סגורה ואין תא אחר? זה מאוד פשוט – בשביל מה אני משקיעה בחדר כושר אם לא בשביל לתפעל הרמה של האסלה בהינף הרגל? סוליית הנעל גם ככה מהווה בית בושת למיקרובים אז זה לא יותר מאשר קירוב לבבות עם המקומיים, ערב פנויים פנויות שבו אי-קולי וסלמונלה רוקדים יחד סלסה וטנגו.
טוב, אחרי שנבחר התא המיועד (לא חתונה קתולית, סטוץ בלבד, וכדאי לגמור מהר) צריך כבר להגיע לתכלס כי השתן כבר עלה לי למוח ותכף יוצא מהאוזניים. אם המגפיים מעל הג'ינס – סבבה. אם לא, קיימת סכנה ממשית של מריחת המכנסיים כנגד מרבץ חד-תאיים על הרצפה ואז צריך לקפל את הג'ינס כמה שיותר גבוה, רצוי מעל הברך, ולהימנע מאי הנעימות, במיוחד אם הרצפה רטובה: אם הרצפה רטובה זה לא בגלל שמישהו נכנס עם כוס מים ושפך למרגלות האסלה. זה בגלל שנכנס אדם חסר מיומנות בסיסית להשתנה נאותה.
אגב, אם האסלה פתוחה וקרש הישיבה (ע"ע "ישיבה", לא רלוונטי בשירותים ציבוריים) אחרי חוויה קשה של השתנה לא נאותה, אז חוזרים על אותו סיפור עם אפקט הינף הרגל בגמישות מרשימה להגדלת המרחק מהקטסטרופה.

מצבי קיצון:

1. אין מנעול. מצב רגיש מאוד. ניסיון העבר הקשה לימד אותי שחייבים לשמור על הדלת. מזל שבדרך כלל התא מספיק קטן ואני מגיעה עם יד אחת לדלת בניסיון נואש לחסום פריצות. שלא נדע, זה דורש ממני לגעת בדלת ביד חשופה ולהתפלל שלא תהיה התפרצות ברוטאלית שתהדוף אותי אחורה במצבי העדין ואמצא את עצמי משתכשכת בכל מה שתיארתי קודם.

2. אין נייר טואלט. כשאתה גבר, הכל יותר פשוט. אצלנו זה לא ריאלי לנער. פיזיולוגית זה לא מתאפשר. כשאין נייר טואלט המצוקה ממשית וקשה. ושוב, אין חכמה כבעלת ניסיון, טראומות מהעבר השאירו חריטות עמוקות בנפשי הרכה ואין סיכוי שבעולם, גם אם אני מתנדנדת מעודפי אלכוהול בבר חשוך, שאתחיל להטיל את מימיי בלי נייר בידיי. גם אם אצטרך לתור אחר מפית מזדמנת ברחבי מועדון מעושן, אני לא אתקע בלי יכולת ספיגה חד פעמית וניתנת להשלכה.

3. תא ליליפוט. בהגדרה – תא קטן מימדים בצורה קיצונית, לא משנה מה עושים, חלק מהגוף יימרח על חלק מזוהם כלשהו, הרגל באסלה, התחת על מתקן נייר הטואלט (בתקווה שיש נייר טואלט, אם אין ברירה – מוטב להתמודד עם מצב קיצון יחיד בכל פעם), וברור שכל הקודמים לך חוו את אותן היתקלויות. במצבים האלה, לא משנה כמה מתגמשים ומקמבנים תנועות התחמקות, הדרך הטובה ביותר להתמודד היא לשאת תפילה (ע"ע "ברוך בורא הדטרגנט").

4. חלון פתוח. לא, לא חלון החוצה לצורכי איוורור ו/או הימלטות. החלון של דלת התא שבור או חסר. זה אולי מגניב בתור אנקדוטה משעשעת אם אתם משתייכים לקומונה של "ווירדוז" ומרגישים פתוחים זה עם זה ברמה חולנית. עבור האישה הממוצעת זה מצב הקיצון החמור ביותר. קרה לי פעמיים בחיים. בפעם השניה התממשו החרדות ותוך כדי כריעה ראיתי דמות גברית מחייכת אליי מהחלון (ע"ע "היום שבו צרחה קורעת לב פילחה את שמי תל אביב").

5. חורף. כן, חורף יכול להיות בעייתי אם אני לבד, לובשת שמונה-עשרה שכבות לא כולל מעיל, תיק, צעיף וגטקעס. כל הפעולות שתוארו לעיל הופכות להיות מסובכות פי כמה וכמה, תארו לכם דוב גריזלי בתא מטר על מטר. דובי גריזלי לחופש נולדו.

6. שירותים כימיים. הרבה פעמים זה בחושך, אולי תאורה קטנה ואומללה אם יש מזל. בד"כ הם מוצבים בפסטיבלים, מסיבות, הופעות – מקומות בהם לא חוסכים באלכוהול וגברים לא משתדלים לכוון. מדי פעם הם ממוצבים באלכסון ואני מוצאת את עצמי במאזן אימה מעל בריכת "מים", "דגים" ו"צמחיה". אם זה בקיץ באור יום זה גם מגיע עם בונוס בצורת זבובים, וכן, זה מדגדג.

נקודות נוספות לדיון:

1. בנות הולכות לשירותים בזוגות. זה נורא נוח ויעיל שיש מישהי שתחזיק לך את התיק בזמן שאת נאבקת על חייך בפנים. מעבר לזה, אני אישה עצמאית ומצליחה להשתין בשלום גם כשאני הולכת בגפי.
***אם מישהי צריכה להקיא, כדאי שתבוא בחורה נוספת להחזיק לה את השיער. משום מה, ראיתי כבר בנות שיכורות שהולכות לשירותים עם גבר, נחמד מצידו להחזיק לה את השיער… ומכאן היישר לתת הנושא הבא:

2. סקס בשירותים ציבוריים. במילה אחת: איכס. בשתי מילים: רחמנא ליצלן. מעולם לא הצלחתי להבין איך בני אדם נהיים מספיק חרמנים בשביל להזדיין כמו שני ג'וקים בחסות הביוב. מה, כאילו, חלק מה"פור-פליי" זה לרסס זה את זה במטהר אוויר ולעשות תנועות של אופניים עם הגפיים באוויר? חוץ מזה, תעופו משם פרימיטיביים חרמנים אתם מעכבים את כולם ויש לי פיפי!!

3. תור. גדולים וחכמים ממני כבר ציינו את הנקודה הזאת אינספור פעמים. תור קבוע בשירותי הבנות… כנראה שמדובר בברירת מחדל, כחלק מהיותנו נשים, לקחת חלק באחוות התור לפיפי. פה זה הזמן להודות לממציא הראי, כי אין דבר יותר מעניין ברדיוס הקרוב, מאשר דמותי המשתקפת אליי. זה בדיוק המקום להסתכל על אחיותנו הנשים ולראות כמה כולנו נראות פאתטיות ומצחיקות עם ההופעות והפרצופים שאנחנו עושות לעצמנו מול המראה. אח"כ אנחנו אומרות שמה שחשוב זה האופי. נו מילא.
כשעומדים בתור, אתם יודעים שהדלת הבאה שתיפתח זו הדלת שבה תיכנסו. יש דיקטטורה ברורה וחוקים נוקשים. זכות הבחירה נשללת. גם במצבים אלה כדאי לשאת תפילה ולקוות שלא תיכנסו בדיוק אחרי מי ששהה בפנים למעלה משלוש דקות.

4. רעשי רקע. מה לעשות, זה חלק מהחיים אבל לא מתקבל באהדה ובטבעיות כמו בסין. אני באופן אישי עדיין מצליחה לשלוט, אבל קורה הרבה שמישהי מתא שכן מחליטה לספר לכולן בקול תרועה על החומוס-פול שהיא הרביצה בארוחת צהריים. לכי תצאי מהתא ותנסי לשכנע את כל הנוכחות באמצעות המבט שאין לך קשר לפיגוע.

איחולים לבביים:

• שיחזור לכם התיאבון במהירה
• מי יתן ודרככם תיטיב עמכם ותצמצם את החוויות השליליות בתחום הנ"ל
• שתמיד יהיה לכן נייר חירום בתיק + מגבון לח (מצטיידים בכל פעם שהולכים למסעדה, זה מצרך חשוב ולעתים מציל חיים)
• שתמיד תהיו בכושר ותשלטו בשרירים ואיברי גופכם
• ותמיד תמיד תזכרו, שלא משנה מה, תמיד תהיה זאת עם הסיפור שלוקח את כולם: זאת שהתמוטטה יחד עם הריצפה לתוך שירותי בול-פגיעה אי שם במזרח ושהתה שם מספר שעות עד לחילוצה.
  יהי ריחה ברוח.