למישהו יש טישו? או לפחות כתף פנויה? אני והחבר שלי בדיוק נפרדנו השבוע אחרי כמעט שנתיים ביחד. שנה ו-9 חודשים, ליתר דיוק. מי נפרד ממי? האמת שזו הייתה הסכמה של כל הצדדים שצריך לפרק את החבילה. ידעתי שזה הולך לקרות, אבל, לא הייתי מוכנה לזה. לא באמת בכל אופן. היו לנו הרבה בעיות בזמן האחרון, חילוקי דעות, אי הסכמות, לפעמים גם צעקות, אבל, אתם יודעים, אי אפשר להסכים על הכול, בטח כשכל אחד מאתנו עולם ומלואו, שמורכב מתמהיל מטורף של… לא יודעת, לפחות 120 תכונות שונות, אם לא יותר, ואני לא מגזימה!
העניין הוא, שבזמן האחרון גם התחלנו לאבד קצת אמון אחד בשני. במיוחד אני בו. הרגיש לי שהוא לא באמת מתכוון לדברים שהוא אומר, ושכל הדברים שהוא מבטיח, לא הולכים לקרות, שהוא סתם מנסה להרגיע אותי. אני חושבת שאני צריכה קצת זמן לעצמי, פסק זמן של שלושה חודשים ככה, לפני שאני ממשיכה הלאה, אל הבחור הבא. אני צריכה לעכל את מה שקרה לנו במהלך הקשר הזה, שלא היה ארוך במיוחד, אבל גם לא ממש קצר. אולי עכשיו, בניגוד לכל הקשרים הקודמים, הגיע הזמן שאני אתמודד עם הטעויות שלי, כדי שלא אחזור עליהן כאשר "בחירות 2015" של הלב שלי ייצאו לדרך.
יש לי בעיה כזאת, שאני פשוט לא לומדת. בשנים האחרונות כל הקשרים שלי נמשכים לא יותר משנתיים, וגם זה בלחץ. בהתחלה הבחור מחזר אחריי במשך חודשיים לפחות, ובכל דרך אפשרית – שולח לי הודעות, מתקשר, אפילו שולח אליי את החברים שלו לדבר איתי, וזה ככה כל יום, כל היום. בלשון חלקלקה ומפולפלת הוא מבטיח לי דברים מדהימים, מתעקש שהוא הולך להיות שונה מהבחור הקודם, שהוא יותר טוב מכולם, שאתו החיים שלי יהיו יפים ופשוטים יותר, אם אני רק אתן לו לדבר אל הלב שלי. אם אני רק אתן לו את הקול שלי.
בדייטים הראשונים הוא ממשיך ומספר לי על השאיפות שלו, על המטרות שלו, כולו חדור מוטיבציה שסוחפת אותי וגורמת לי להיות כל כך אופטימית לגבי העתיד המשותף שלנו. והוא, הוא כל כך רוצה שזה יצליח, והוא גורם לי להרגיש, שהוא באמת יעשה הכול בשביל הקשר הזה.
העניין הוא, שאני תמיד מגלה, בתוך כמה חודשים ספורים, שהוא בדיוק כמו כולם, כמו כל הקודמים. אחד גבוה יותר, אחד חכם יותר, אחד מצחיק יותר, אבל בסוף, כולם מפסיקים להשקיע, כולם לוקחים אותי כמובן מאליו, וכולם לא באמת מבינים אותי ואת מה שאני באמת צריכה. אני משתדלת לא לחשוב על זה, לשחק את המשחק רוב הזמן, להיכנס למין שגרה והשלמה עם המציאות של הקשר. אבל לפעמים ממש נשבר לי, ואני מוחה ורוטנת בקול רם: "מאמי, אתה כבר לא מוציא אותי", או "דיי, תפסיק לקחת אותי כמובן מאליו", או אפילו קורה שאני מעזה לומר: "פייר, מותק, משהו מרגיש לי לא כל כך טוב בקשר הזה". אז הבחור מנסה להרגיע, מתנצל, מבטיח שהוא ישתפר, ולמשך שבוע שבועיים הוא מתנהג יפה וחוזר להשקיע, אבל בסוף הוא חוזר לסורו, ואני חוזרת לבאסה שלי.
אז אני אקח לעצמי קצת זמן לחשוב ולהתאושש, אתן לדמעות להתייבש וללב להתאחות, ואולי בחירות 2015 שלי יהיו שונות. אולי הפעם אני באמת אמצא אהבה.