הצעת נישואים - דודי שרון הדס אסט
0

על נורמות בפיתה והצעת נישואים אחת

מדי פעם יוצא לי להרהר בדרך שבה ראיתי את העולם בתקופות שונות בחיים שלי.
למשל, סיטואציות מסוימות אותן אני רואה ומפרשת היום כהדס בת ה- 35, ונזכרת איך ראיתי סיטואציות דומות בצורה אחרת לגמרי כילדה, נערה ואפילו לפני 5 שנים. וזה מעניין ומדהים כמה שאני אותה הדס אבל בכלל לא אותו בן אדם.

(וזו בעצם הייתה דרך מאוד עדינה לומר "פאק אני מזדקנת!")

כשהייתי קטנה, עולם המבוגרים נראה לי כמו משהו רציני כזה.
כבר מגיל צעיר מאוד אני "יודעת" ש"צריך" לסיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות, להתגייס לצבא, (לטוס לטיול בחו"ל), אוניברסיטה, חתונה, ילדים וכן הלאה ועלה באב אללה.
מה ש"לא ידעתי", זה שאין ביקום שני אנשים זהים, והרי זה שיא האבסורד להעביר אוכלוסיות שלמות את אותו מסלול חיים בכוח הנורמה. ועוד אחר כך מצפים לקבל אנושות מאושרת.

לפעמים אני נזכרת בחלום שחלמתי מספר פעמים כשהייתי ילדה בגן:

בחלום מופיעים אני ועוד כמה ילדים בני גילי, שכנים, כאלה שהיו איתי יחד בגן.
ובחלום, כל ילד נכנס לתוך מן מתקן מעין לונה פארק מעין רובוטריק, משהו שרואים רק את חלקו החיצוני ובפנים לא ברור מה מתרחש.
המתקן יחסית גדול, כל ילד נכנס למתקן אחר (כל המתקנים דומים אך שונים), כל אחד שוהה שם כך וכך זמן ועובר בו מסלול כזה או אחר – ישר, בסיבובים, עיקולים, למעלה למטה… ובסוף יוצא החוצה, נגמר הסיבוב.
מה שהיה ברור לי בחלום, בכל פעם שחלמתי אותו, זה שהחוויה של כל אחד היא שונה ואף אחד לא עובר את אותו מסלול ואותה חוויה כמו שלי.

לימים כבר הבנתי שתמיד הייתי טיפוס רוחני, ופיענחתי לעצמי את החלום הזה, שכילדה בכלל לא הייתה לי את היכולת להבין אותו בצורה עמוקה אבל בכל זאת הוא היה שם והעביר את המסר – שאנחנו שונים זה מזה, לכל אחד יש את מסלול החיים הבלעדי שלו ואין שום סיכוי בעולם להילחם בזה.
ובחלום, כילדה באמת לא ניסיתי להילחם, אבל כן אני זוכרת תחושת קנאה. מצד אחד לא ניסיתי להיכנס למתקן אחר, או להימנע מהמתקן שלי, אך מצד שני התבוננתי מהצד על ילדים אחרים במתקנים אחרים וחשבתי "וואי איזה כיף לו, גם אני רוצה כזה".

הדס קטנה
(בתמונה: הדס קטנה)

מה זה אומר לי דרך העיניים שלי היום?
כילדה קטנה, הייתה מושרשת בי ההבנה הבסיסית שכל אחד הוא משהו אחר ולכן הגיוני שיתנהל אחרת בחייו. אך יחד עם זאת כבר בגיל מאוד צעיר התחילו "לקלקל" אותי בכך שהתעקשו לשייך אותי יחד עם כל שאר הילדים לאותו מסלול, הזוי ומטורף, שנחשב נורמטיבי וחס וחלילה אל תסטי ימינה או שמאלה כי אוי ואבוי מה יקרה.
ואם בהתבוננות מהצד חשבתי שהדרך של מישהו אחר היא טובה יותר – קינאתי.

רק בשנה-שנתיים האחרונות באמת נפל לי האסימון, שאין שני אנשים זהים בעולם. כל אחד הוא עולם ומלואו בפני עצמו. לכל אחד יש את הכישורים שלו בדברים המסוימים שלו ולכל אחד יש את הדברים שהוא גרוע בהם בצורה מביכה (למשל אצלי, לא כדאי לאף אחד לשמוע אותי שרה).

לרוע מזלם של רוב האנשים, הם מתנתקים מעצמם בגיל צעיר מאוד ולעולם לא פוגשים את עצמם שוב. לעולם.
וכך הם חיים, חיים שלמים של ניתוק טוטאלי מהבן אדם שנמצא עמוק בפנים, מבלי להבין מה הם באמת אוהבים ומי הם באמת, בלי המסכות והרעיונות שיש להם על עצמם, אחרים והחיים בכלל.
חיים בעולם מקביל לחיים שהיו יכולים לחוות אם רק היו מתחברים לעצמם.
שורדים. חיים בתחושת חוסר ותסכול יום יומית, רק כי הלכו לפי הנורמות החברתיות שהוכתבו להם ולא הצליחו להגשים את שאיפות החברה והציפיות שלה מהם.
מתחתנים עם בני זוג שאינם אוהבים. חיים ללא תשוקה, ללא ניצוץ בעיניים.
חיים בסבל, רק כי הסכימו ללא ידיעתם לכפייה חברתית ותרבותית ששטפה להם את המוח ולא הותירה להם דרך מילוט החוצה.

והכי עצוב הוא, שרוב האנשים כל כך רגילים לתחושות האלו שהם עוטפים אותן באריזות יפות של סיפורי אלף לילה ולילה, צביעות ותירוצים לרוב, רק כדי לא להתעמת עם האמת המרה שהחיים שלהם קקה וחייבים לעשות עם זה משהו.

*****************************

עד לפני כמה שנים הייתי כזאת. ורק בשנה האחרונה הסכמתי להודות בכך שרוב חיי לא מצאתי את עצמי וחוויתי סבל מתמשך מעומס בל יתואר של נורמות חברתיות, ציפיות, וניסיונות נואשים "ללכת בתלם".
כמו רוב האנשים, מעולם לא התאמתי למסלול ה"נורמטיבי".

הדס במסגרת
(בתמונה: הדס במסגרת)

אף פעם לא היה חסר לי שכל, אבל כתלמידה בבית הספר (ואח"כ כסטודנטית) הייתי אחת הגרועות. אני לא מצליחה לתפקד בלימודים בלי ריטלין ובלי לאמלל את עצמי. ולמה בעצם? כדי לקבל תעודה עם מספרים שאמורים לייצג מה בדיוק?

ואז מגיע גיל עשרים ומשהו, מסביב כולם מתחתנים… ואני? קשר פה, דייט שם, אף אחד לא מעניין מספיק ומאתגר, אבל היה את הדבר הזה שמצד אחד לא הכרתי ומצד שני לא הייתי מוכנה לוותר עליו – התאהבות עמוקה שמרגישים אותה בכל תא בגוף, כזו שמחייה אותך, שמזינה אותך באנרגיה בלתי נגמרת. המישהו הזה שאת נקשרת אליו מהמעיים ומהלב, שמכיל אותך את כל כולך לטוב ולרע, ואת אותו.

והשנים עברו, ו"השעון מתקתק" (לא באמת, האני הפנימי שלי מעולם לא היה לחוץ חתונה או ילדים, אבל ה"אני" הנורמה החברתית לחוצה פצצות), ואני כמעט מתפשרת כמה פעמים אך למזלי הרב מצליחה להתעשת בזמן ולברוח מאיזור האסון.
מצד אחד, על כתף ימין, יושבת שטן הנורמה החברתית וצורחת לי באוזן שאני כבר חייבת למצוא חתן.
מצד שני, על כתף שמאל, יושבת מיני-מי, הדס, אני, יושבת ומדברת להגיון שלי שלא משנה מה, אני מוכרחה להגיע לחיים של סיפוק ואושר.

ולא הייתי מאושרת. כל הזמן הרגשתי שחסר לי משהו. כל הזמן החיפוש הזה אחר משהו שאין לי מושג מה אני מחפשת.

ואז הגיע דודי.

ובשונה מכל הסרטים של דיסני, הוא בכלל לא הגיע בבגדים של אביר ובטח לא על סוס לבן.
ולפי הסעיפים בספר "איך צריך להיות החתן המיועד", הייתי אמורה לעשות אחורה פנה, צעד, ולא להסתכל אחורה לעולם.

אבל המיני-מי הזאת על כתף שמאל לא ויתרה וזימנה את קופידון באופן מיידי. פה חשדתי.

דודי שרון הדס אסט

ואז התאהבתי עד עמקי נשמתי, נימי דמי וקצוות שערי.
ושם בעצם הכל התחיל להיפתח.
ברגע שקורה משהו גדול כזה שמטלטל לך את החיים, התאהבות כל כך חזקה, חזקה יותר ממך ויותר מהכל – האסימונים מתחילים ליפול בקצב. החיים שלך מיטלטלים, האדמה רועדת, וכל הרעיונות, החומות והבניינים שבנית לעצמך בראש לאורך השנים מתחילים ליפול בזה אחר זה כמו דומינו.
וזה מדהים כמה דברים חדשים מתגלים מתוך ההריסות.
נכון, זה מפחיד, אבל שווה כל רגע.
כי את מבינה שכל הבניינים האלה היו עקומים ומכוערים ונידונו להריסה מהרגע שנבנו, אבל וואלה, לא הייתה פעם ברירה וזה מה שהיה.

וכל בניין כזה שמתמוטט, כל רעיון שמתנפץ, מלווה בכאב. כי את נאחזת, כי זה מה שאת מכירה. רע ומזיק ככל שיהיה זה עדיין הבניין המוכר. הנטייה הטבעית היא להיאחז במוכר והצפוי כי הלא נודע מפחיד נורא.
אבל ככל שיותר בניינים מתמוטטים את לומדת לשחרר ואפילו מתחילה לעזור להם ליפול כשאת מגלה שדברים טובים יוצאים מזה.
את מפוצצת בניין, בהתחלה יש מלא אבק וטינופת שצריך לנקות, אבל האבק שוקע, ההריסות מתפנות ואת בונה משהו אחר, יפה, חזק וגדול יותר, מתוך מקום נכון, של הרבה נסיון וידע.

****************************

דודי ואני ביחד 4 וחצי שנים.
4 וחצי שנים של הרבה טלטלות, זעזועים ובניינים מתפוצצים.
עברנו המון ביחד, גדלנו ביחד, חווינו שינויים רדיקליים אצל שנינו ביחד.
יש לנו קשר מאוד מיוחד. מעולם לא הכרתי מישהו שנקשרתי אליו ברמה כל כך עמוקה, אפילו לא משהו שמתקרב לזה.
עם דודי למדתי להביא את הדס לידי ביטוי.
הוא מכיל אותי, את כל כולי, לטוב ולרע. הוא מקבל אותי בדיוק כמו שאני. לעולם לא שיפוטי וביקורתי.
אוהב אותי אהבה ללא תנאי.
הוא יודע להציב לי מראה לעצמי בקטעים מסוימים ולעזור לי לשפר את עצמי בדיוק כמו שאני רוצה, גם אם באותו רגע זה כואב ולא נעים.
הוא יודע לעזור לי להוציא מעצמי את המקסימום הטמון בי.
הוא מטעין אותי באנרגיה בכל יום מחדש.
הוא החבר הכי טוב שלי, האהוב שלי, בן הזוג שלי לחיים, האדם שאיתו אני רוצה להזדקן.
הוא הבן אדם היחידי בעולם שאין לי ממנו "אובר דוז" (אולי מדי פעם הוא מעצבן אבל אף אחד לא מושלם…)
אני נמצאת איתו כל יום, כל היום, ואף פעם לא משעמם לי.
בכל יום אני מתאהבת בו מחדש ואוהבת אותו קצת יותר.
החיים במחיצתו מעניינים, מפתיעים ולא שגרתיים.
הוא החצי השני שלי והנשמה התאומה שלי.
כשהוא לא לידי אני מתגעגעת. כשהוא לידי זה מרגיש הכי בבית.
אנחנו ביחד ואני מאושרת. תודה ליקום שהפגיש ביננו.

כן, מאושרת, איתו אני מאושרת, משהו שפעם בכלל לא ידעתי איך זה מרגיש, להיות מאושרת.

****************************

אז מה עם חתונה מיידלע?

בחברה שלנו, כשזוג נמצא ביחד כך וכך זמן ועדיין לא מתחתן – יהיו כאלה שירימו גבה.
איך זה ייתכן? (אתם והחתולים שלכם…)

אנחנו והחתולים
(בתמונה: דודי והחתולה סבטה)

בתחילת הקשר שלנו, כל הרעיונות שהיו לי על החיים, על זוגיות ובכלל – התנפצו לרסיסים.
משם צמחה זוגיות מדהימה, מלאה באהבה אמיתית, זוגיות שאני מאחלת לכל אחד ואחת לחוות.
ושם נשרו כל הרעיונות על הצורך בחתונה כדת וכדין ועוד כל מני דברים ש"צריך".

אבל הינה, הגיע זמן כזה שבו מתוך המקום הכי עמוק ואמיתי של האהבה (וגם קצת כדי לעשות להורים נחת), בחרנו "לעשות את זה רשמי", אבל בדרכנו כמובן.
נושא החתונה עלה לא מעט פעמים וכל פעם נדחה מסיבות כאלה ואחרות, בעיקר טכניות.
אנחנו כבר יודעים שאנחנו רוצים להיות ביחד, לא באמת זקוקים לאישור חיצוני לקשר המחייב שלנו.

ובכל זאת, יאללה, בוא נתחתן.
אז בהחלטה של רגע נסענו לקניון הקרוב וקנינו טבעת, ביחד.
מראש לא היה שום סיכוי שאסכים לקנות טבעת זהב ויהלום באלפי שקלים, למה מה קרה? יש לנו הרבה דברים אחרים לעשות עם הכסף הזה.
הייתה לי בראש טבעת כסופה עם אבן חן כחולה, שתתאים לאופי ולעיניים.
מצאנו די מהר טבעת כלבבי (כולה טבעת, אני מזכירה לכולם שחשוב להשקיע בתחזוקת הזוגיות, לא בבחירת הטבעת).

טבעת אירוסין
למוכרת הצעירה בחנות סיפרתי שהטבעת הזו (הזולה להחריד במונחים של אירוסין) תשמש כטבעת אירוסין, שאותה אני בוחרת בעצמי, ושהכרחתי אותו להציע לי נישואים (בצחוק כמובן, לא צחקה).
היא הייתה בשוק טוטאלי, ראיתי בעיניים שלה לפחות 3 בניינים שונים מתמוטטים (כאלה שמייצגים רעיונות נורמטיביים על איך צריכה להתבצע הצעת נישואין, למשל שהבחור צריך לקנות לבד טבעת בהון תועפות ולהפתיע את המיועדת).

משם נסענו לקיים את הצעת הנישואים.

הגענו לביתה של חברה, לא גילינו לה מה ולמה, רק ביקשנו שתצלם ותתעד את המתרחש.

התוצאה לפניכם:

ומה לגבי החתונה?

היא תהיה בקרוב, אנחנו לא מתכוונים למרוח את זה, אין הפקת ענק, רק חגיגת אהבה.

ולשאלת הרבנות:

אין סיכוי, לא יקרה בחיים. אין בזה שום דבר שמדבר אלי לא ברמה המסורתית ולא ברמה הטקסית.

אותה חברה שתיעדה את הצעת הנישואים החצי מבוימת והופתעה יותר מכולם – היא זו שתחתן אותנו.

והאוכל?
ברור שטבעוני.

הצעת נישואים

costa

כתיבת תגובה